על יחסי הכוחות בין העליונים לתחתונים, ועל מה שעלול לקרות כשמישהו עובר את הגבול, חי בשני העולמות ושוכח את מקומו הראוי. ומה הקשר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין?

בתלמודים ובמדרשים יש לא מעט סיפורים על חכמים הזוכים לביקורים של אליהו הנביא, חלקם באירוע מקרי וחלקם זוכים ללמוד בחברתו על בסיס קבוע, כמו בסיפור שלפנינו: 

אליהו היה רגיל [לבקר] בישיבתו של רבי.
יום אחד ראש חודש היה. 
התעכב לו ולא בא.

"רבי" הוא כינויו הרווח של רבי יהודה הנשיא במשנה ובתלמוד. בכל פעם שנזכר "רבי" סתם, מבלי לציין שם של חכם מסוים, הכוונה היא אליו. מדובר באחד המנהיגים הבולטים של היהדות באותה תקופה: מנהיג שהייתה לו השפעה מכרעת על עיצוב העולם היהודי, מאז החליט לכנס את ההלכות המפוזרות שהיו קיימות לפניו ולערוך אותן לקובץ הלכתי מחייב אחד – המשנה.

הסיפור מתחיל באירוע חד-פעמי שבו השגרה המוכרת הופרה: היה זה ראש חודש ואליהו לא הגיע לישיבתו של רבי כפי שהיה רגיל. כשהגיע בסופו של דבר, תמה רבי על האיחור ופנה לאליהו כדי שיבהיר לו את הסיבה לאי-הגעתו:

– אמר לו: מה טעם התעכב לו אדוני?
– אמר לו: עד שאני מעמיד את אברהם, ורוחץ ידיו ומתפלל ואני משכיבו, וכן ליצחק וכן ליעקב.

אליהו מגלה לרבי מה נעשה בעולמות העליונים: הוא היה עסוק במטלות השמֵימיות שלו – להקים את אברהם אבינו ממיטתו, לדאוג שייטול את ידיו כמו שצריך, לחכות עד שיסיים את תפילתו ואז להשכיבו שוב במיטתו. כך גם עם יצחק בנו ועם יעקב נכדו. כל זה לקח הרבה זמן ולכן לא הספיק להגיע… 

– ולהעמידם זה עם זה?
– חשבתי יתחזקו ברחמים [=בתפילה] ויביאו את המשיח בלא זמנו.

הסיפור של אליהו מרתק את רבי. הוא שואל – "לא יכולת להעמיד את שלושתם בבת-אחת שיתפללו בצוותא? כך יכולת לחסוך זמן ולהגיע גם אלינו!"
"לא," עונה לו אליהו בפשטות, "ידעתי שתפילתם המשותפת תהיה בעלת עוצמה רבה מדי והם עשויים להביא את המשיח טרם זמנו". 

עצרו רגע. נסו לקלוט את מה שנתגלה כאן לרבי יהודה הנשיא: תפילה משותפת של אברהם, יצחק ויעקב עשויה להביא את הגאולה לעולם! אבל זוהי גאולה טרם זמנה. אליהו אינו מוסמך ליזום אותה או לתרום להגעתה. זוהי החלטה של אלוהים לבדו.

אך במוחו של רבי צצה מחשבה נועזת:

– אמר לו: ויש דוגמתם בעולם הזה?
– אמר לו: יש. רבי חייא ובניו.

רבי שואל את אליהו אם יש בני אדם חיים בעולמנו שלנו שלתפילתם המשותפת יש כוח פוטנציאלי כמו זה שיש לתפילת אברהם, יצחק ויעקב. ואליהו לא חושב פעמיים ועונה בכנות: "כן, יש. אלו הם רבי חייא ושני הבנים שלו". 

יש לא מעט אירוניה בתשובה הזו. רבי חייא היה אולי החכם היחיד בדורו של רבי יהודה הנשיא ששיעור קומתו השתווה לזה של רבי עצמו. בינו לבין רבי שררה מערכת יחסים מורכבת, שכללה הערכה הדדית מצד אחד ועימותים חוזרים ונשנים מצד שני, רובם סביב ענייני כבוד. לכן, כשאליהו מגלה לרבי שדווקא יריבו הגדול ביותר ושני בניו הם אלו שיש בכוח תפילתם לקרב את הגאולה – יש כאן מבחן אגו רציני.

ומה יעשה עכשיו, כשיש ברשותו מידע רב ערך שכזה?

גזר רבי תענית.
הוריד [לתפילה] את רבי חייא ובניו.

רבי לא עומד בפיתוי לבחון את דברי אליהו. כשלא ירדו גשמים, הוא גזר תענית ובתמימות כביכול דאג שיזמנו את רבי חייא ובניו להתפלל למען הציבור.

אמר 'משיב הרוח' ונשבה הרוח.
אמר 'מוריד הגשם' ובא הגשם.
כשבא לומר 'מחיה המתים' רגש העולם.

כשרבי חייא ושני בניו עומדים יחדיו ומתפללים, מתחיל להתגשם מה שאמר אליהו: סימנים לכוחה הבלתי רגיל של תפילתם מתחילים להופיע. כשהם מבטאים את המילים "משיב הרוח", מתחילה לנשב רוח. כשהם אומרים "מוריד הגשם", הגשם מתחיל לטפטף.

כשמגיעים רבי חייא ובניו למילים "מחייה המתים" שבסוף הברכה, משהו מוזר מתחיל להתרחש: "רגש העולם". משהו מתערער בעולם-של-מטה, משהו עוצמתי עד כדי כך שהוא גורם להתעוררות ואולי אפילו לבהלה בעולם-של-מעלה:

אמרו בשמים: מי גילה סודות בעולם?
אמרו: אליהו.

מישהו בשמים (אלוהים? המלאכים?) מתנער לפתע ונחרד: "מיהו שגילה לבני האדם את סודותינו?" ומישהו אחר (מי?) מגלה את שמו של הפושע, של משתף הפעולה שעבר על הכלל הבסיסי ביותר, הכלל שכפי הנראה אמור להיות ברור לכל באי שמים: לא מגלים סודות כאלה לבני אנוש!

במיתולוגיה היוונית, כשפרומתאוס גנב את האש ממשכן האלים וגילה את סודה לבני האדם, הוא נענש בחומרה על ידי זאוס, אבי האלים. זאוס הטיל עליו עונש אכזרי: פרומתאוס נכבל באזיקים אל צוק בראש הר שומם ונידח. בכל יום היה מגיע עיט ומנקר את הכבד שלו. בלילה היה הכבד נרפא ולמחרת שוב היה מגיע העיט ותוקף אותו. וכך זה נמשך שנים על שנים.

תגובתו של אלוהים לגילוי סוד הגאולה השמֵימי אומנם אינה מחרידה עד כדי כך, אך היא אכזרית לא פחות. והיא מזכירה במשהו את סיפור פרומתאוס, בגלל המעורבות של יסוד האש. נצטט את סיום הסיפור במקורו הארמי ונתרגם: 

אתיוהו לאליהו [הביאו את אליהו]
מחיוהו שתין פולסי דנורא [הכוהו שישים מכות של אש]
אתא, אידמי להו כדובא דנורא [בא, נדמה להם כדוב של אש]
על בינייהו וטרדינהו [נכנס ביניהם וטרדם]

אלוהים כועס על גילוי הסוד לבני האדם.
הוא דואג שיביאו את אליהו ויכו אותו בשישים מכות של אש! – "שתין פולסי דנורא". 

כל מי שחי בישראל בשנות התשעים של המאה ה-20 מכיר את המונח "פולסא דנורא", בעיקר בהקשר של ההסתה שפשטה בחוגים מסוימים בימין הקיצוני בימים שלפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

סופר אז על קבוצת רבנים, שהתכנסו מתחת לביתו של רבין באוקטובר 1995 (כחודש לפני הרצח), לצורך קיום טקס מאגי שבו מוטלת קללה רבת עוצמה על אדם, הנתפס כמי שמסכן את שלום ישראל. על פי האמונה, אם האדם אשם במה שיוחס לו על ידי מטילי הקללה, הוא ימות בתוך שנה (אם לא, עלולים הם למות בעצמם… זו קללת בומרנג!).

הדברים היו ידועים לכול בזמן אמת, אך איש לא ייחס להם חשיבות. התקשורת דיווחה על כך בנימה מזלזלת, כמעט משועשעת. לאחר הרצח טענו רבים שהטקס היה חלק מההסתה הפרועה, שנתנה לגיטימציה לאלימות פוליטית ועודדה את הרוצח וחבורתו.

אך רבין לא היה הפוליטיקאי הראשון וגם לא האחרון שנגדו בוצע הטקס המאגי הזה. עוד לפני קום המדינה נזכרים כמה טקסי פולסא דנורא נגד אישים ובעלי תפקידים ציבוריים שונים, שנתפסו על ידי העדה החרדית בארץ כ"מחללי שמים" או "מחללי קברים".

תיעוד מצמרר של הטקס שבוצע נגד ראש הממשלה אריאל שרון בחודש יולי 2005, במחאה על תוכנית ההתנתקות, ניתן לצפייה ביוטיוב. קבוצת גברים מתפללת במעגל, בפנים גלויות, ומתוך כוונה מרובה ודיקציה קפדנית מבטאים בבהירות את מילות השנאה והנאצה, שבהן הם מבקשים את מותו של ראש הממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות. הטקסט מכיל מאפיינים מאגיים קלאסיים, שכל מי שלמד פעם משהו על עולמות הכישוף יזהה בנקל.

גם עשר שנים לאחר רצח יצחק רבין, איש לא עמד לדין על הסתה לרצח. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בחן את העניין, אך החליט כי אין מקום להעמדה לדין, שכן "הטקס עסק בפנייה לאלוהים לגרום למותו של אדם, וקיים קושי להוכיח 'אפשרות ממשית', כנדרש בחוק, שהדברים יגרמו לעשיית מעשה אלימות".

כמו תמיד, הרוע חוסה בשלווה תחת המטרייה המגוננת והמכילה של חופש הביטוי. 

אך נחזור לסיפור שלנו: לפולסא דנורא התלמודית אין דבר וחצי דבר עם הפולסא דנורא ה"מודרנית". במקומות הספורים בגמרא שבהם נזכרות המילים הארמיות הללו, מדובר על באי שמים שנענשו על ידי אלוהים. מעולם לא דובר בתלמוד על מכות של אש על פני האדמה. זהו עונש שניתן למלאכים או לאנשים שעלו לשמים.

כאמור, אלוהים לא אוהב לערבב בין העולמות. והלוא על כך בדיוק הוא מעניש את אליהו – על ששכח להקפיד על המחיצה בין המרחבים. על שחשף בפני בני הארץ מידע שאמור היה להיות נגיש לבאי השמים בלבד! שכן כמו פרומתאוס, גם אליהו לוקה בחיבת-יתר לבני האדם. 

כל האירועים הללו בשמים, קורים בשעה שבארץ חלפו שניות ספורות בלבד. רבי חייא ובניו עדיין עומדים בבית הכנסת ומתפללים בצוותא. אליהו, נוסף לעונש הפיזי שקיבל (שישים מכות האש), נאלץ לתקן את מה שקִלקל: הוא ממהר לחזור לעולם, הפעם בתחפושת "דוב של אש", מופיע בדמות האש המוזרה הזו בין רגלי המתפללים, מסיח את דעתם מהתפילה וכך עוצר את התהליך שהחל בהתממשות הרוח והגשם. כך הוא למעשה "מציל" את העולם מהגעה מוקדמת מדי של הגאולה. 

אז אולי הסיפור הזה הוא עוד סיפור אטיולוגי באופיו, שמסביר מדוע עדיין לא הגיעה הגאולה. אך הוא גם סיפור על היבּרִיס, סיפור על גבהות לב ויהירות: מצד אחד יהירותו של אליהו, שעובר על חוקי העולם העליון ומגלה סודות לבני אדם, ומצד שני יהירותו של רבי יהודה הנשיא, שמנסה להתערב בלוח הזמנים האלוהי ולהקדים את בוא הגאולה. על היהירות הזו נענשו שניהם – אחד במכות של אש (פולסא דנורא) ואחד בדוב של אש (דובא דנורא).

ואולי המסר החשוב מהסיפור הזה הוא העצמאות והחופש של האדם על פני הארץ, בבחינת "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז). כלומר: יש הפרדה מוחלטת ומובנית בין שני המרחבים.

גם אם נשללה מאיתנו האפשרות לחזות את העתיד, הרי שניתנה לנו הזכות לחיות את חיינו כאן באופן עצמאי, ולקחת עליהם אחריות מלאה מבלי לפזול כל הזמן כלפי מעלה ולחכות לגאולה או להוראות מהעולם השמֵימי.

הסיפור במלואו: בבא מציעא פה, ע"ב (מתורגם מארמית)

אליהו היה רגיל [לבקר] בישיבתו של רבי.
יום אחד ראש חודש היה, התעכב לו ולא בא.
אמר לו: מה טעם התעכב לו אדוני?
אמר לו: עד שאני מעמיד את אברהם
ורוחץ ידיו ומתפלל ואני משכיבו
וכן ליצחק וכן ליעקב.
ולהעמידם זה עם זה?
חשבתי יתחזקו ברחמים [=בתפילה] 
ויביאו את המשיח בלא זמנו.
אמר לו: ויש דוגמתם בעולם הזה?
אמר לו: יש רבי חייא ובניו.
גזר רבי תענית.
הוריד [לתפילה] את רבי חייא ובניו.
אמר 'משיב הרוח' ונשבה הרוח.
אמר 'מוריד הגשם' ובא הגשם.
כשבא לומר 'מחיה המתים' רגש העולם.
אמרו בשמים: מי גילה סודות בעולם?
אמרו: אליהו.
הביאו את אליהו 
הכוהו שישים מכות של אש.
בא, נדמה להם כדוב של אש 
נכנס ביניהם וטרדם.

מבוסס על פרק מתוך ספרי: חז"ל עכשיו – מסע בשבילי הסיפור התלמודי (פרדס, 2017)

הפוסט מפורסם כאן לכבוד "חודש הספר היהודי" (Jewish Book Month) שמצוין מה-13.11 עד ה-13.12.

לרכישת הספר: באתר ההוצאה | באפליקציית עברית | ישירות ממני אליכם

לרכישת פרקים מתוך הספר באנגלית באמזון – רוצים לעזור לי? שלחו את הקישור לחברים בחו"ל או לשותפים עסקיים דוברי אנגלית 🙂