בימים של ראש השנה ויום כיפור, כשהמנהג היהודי קורא לנו "להשליך" את החטאים למים ולהתחיל את השנה החדשה עם דף חלק – אני מוצאת את עצמי מהרהרת במשמעות האישית של המילה הזאת: תשליך.
כאישה חילונית אתאיסטית, אני לא מרגישה צורך לעמוד ליד הים ולשאת תפילה. על חטאים שבין אדם לחברו ממילא אני משתדלת לכפר עד כמה שניתן בצמוד לאירוע עצמו. להתנצל, לומר סליחה, לתקן אם אפשר. ואיזה עוד חטאים יש חוץ מאלו?
אבל הרעיון של להניח דברים מאחור, לשחרר, לתת למה שלא נחוץ "לשקוע במים" ולא לחשוב עליו יותר – הרעיון הזה דווקא מדבר אליי מאוד, בעיקר בהקשר של מינימליזם.
אז במקום חטאים, אני משליכה חפצים מיותרים. או כמו שקוראים לזה בקהילת המינימליסטים – דיקלָטֶרינג (Decluttering).
במקום לעמוד על שפת הים מול הגלים, אני עומדת בחדר השינה, מול הארון שלי. התשליך שלי מתרחש בין המדפים, בין "פתרונות איחסון" וקופסאות, ובכל הזדמנות כזאת אני בוחרת להשליך – לשחרר עוד משהו שכבר אין בו צורך.
והפעם, החלטתי להתמודד עם אזור רגיש במיוחד: מדף אחורי שהיו שמורות בו חולצות ריצה שכל אחת מהן היא מזכרת ממֵרוץ שהשתתפתי בו ב-15 השנים האחרונות. למעשה, כבר מזמן לא רצתי עם החולצות האלה. הן סתם יושבות בארון כסוג של "ארכיון". או אולי בעצם, ארון מזכרות…
עברתי חולצה חולצה. לבשתי אותן שוב. הבנתי שלא אחזור לרוץ איתן, ושהגיע הזמן להיפרד.
צילמתי כל חולצה, ונזכרתי במרוץ שלה –
המרגשת ביותר – מרוץ ה-10 ק"מ הראשון שלי, במסגרת המקצים הקצרים של מרתון תל אביב 2010. סיפור הריצה הזה היה הפוסט הראשון שכתבתי בבלוג שהיה לי בזמנו במגזין המקוון סלונה זצ"ל, עוד לפני שהוא שינה כיוון והפך להיות "די לחינוך". זה גם הפרק הראשון בספר שהוצאתי לאור שנים אחר כך, "להתחיל לרוץ", שבימים אלו תורגם גם לאנגלית ונמכר באמזון (בגרסה דיגיטלית או כספר מודפס!!!).
המסלול היפה ביותר: מרוץ 10 ק"מ עם הנוף המשגע של ים המלח. אירוע משפחתי מקסים וכיפי, שגם חלק מהילדים שלי השתתפו בו לאורך השנים ורצו במקצי הילדים. לא במקרה חזרתי אליו יותר מפעם אחת.
המקומי ביותר: מרוץ פארק המים רעות, שגם בו השתתפתי מספר פעמים, לא זוכרת כבר כמה. אחת מהן הייתה המרוץ הראשון שהשתתפתי בו אי-פעם. עוד לא היו לי אפילו בגדי ריצה. אחת הבנות שלי השתתפתה במקצה הילדים (נדמה לי 2 ק"מ), והחלטתי לרוץ איתה. בשנים הבאות כבר רצתי 5 ק"מ ואחר כך גם 10, ותמיד הייתה שם אווירה לא-מחייבת ורגועה – תחושת בית.
אחד המרגשים: סבא שלי עלה לארץ כחלק מנבחרת לטביה למכביה בתקופת המנדט הבריטי, שכמובן לא כללה שחקני כדורגל "אמיתיים", אלא פשוט אנשים צעירים שניצלו את ההזדמנות כדי להיכנס לארץ ולהיעלם מיד אחר כך. לכן כשניתנה לקהל הרחב אפשרות להשתתף במרוץ לילה במסגרת המכביה ב-2013, מיהרתי להירשם. ריצה משעשעת בשעות הערב ברחובות רמת גן. היה כיף! וכל הדרך חשבתי על סבא. כתבתי על זה בזמנו פה.
הכי נשי: נדמה לי שזו הפעם היחידה שהשתתפתי במרוץ לנשים בלבד. היה מיוחד מאוד! המון פירגון, קריאות עידוד במהלך הריצה לכל מי שקצת מתעייפת – בקיצור, גירלס פאוואר.
שדות תותים לנצח: אחד המרוצים הוותיקים והאהובים בארץ, מרוץ אייל ברמת השרון – חלקו בתוך העיר וחלקו בשדות התות שמסביב – וגם הפעם הראשונה שבה רצתי 15 ק"מ במרוץ רשמי, כחלק מההכנה לקראת חצי-מרתון.
חצי מרתון! ב-2013 עוד לא היה מקצה חצי-מרתון בטבריה, אבל אני בכל זאת נרשמתי למרתון המלא במטרה לרוץ רק חצי. נולדתי וגדלתי בקיבוץ עין גב, שהוא בדיוק נקודת הסיבוב שבה מסיימים חצי מהמרתון היפה הזה, ומתחילים לחזור לטבריה. אחד ההישגים הכי משמעותיים בחיים שלי, בלי הגזמה. גם על זה כתבתי בזמנו בבלוג "אמא רצה". באותה שנה רצתי עוד חצי-מרתון בתל אביב, אבל החולצה שלו כבר הושלכה כנראה מזמן, כי לא מצאתי אותה במדף עם כל שאר החולצות…
היו כמובן עוד מירוצים לאורך השנים, ועוד חולצות, אבל הבנתם את הרעיון. כל חולצה בערימה הזאת מספרת סיפור. השבוע כשהבטתי בהן שוב, כשלבשתי שוב כל אחת ואחת מהן כדי לבדוק (כמו שמציעה מארי קונדו) מה הן גורמות לי להרגיש, הבנתי: הן כבר לא מגדירות אותי. אני לא זקוקה להן כדי לדעת שאני רצה או כדי לזכור את הדרך שעברתי.
מכל המבחר הנוסטלגי, החלטתי להשאיר רק שתיים – את חולצת מירוץ ה-10 ק"מ הראשון בתל אביב ואת חולצת חצי-המרתון הראשון מסביב לכנרת. אבל! במקום להחזיר אותן למדף "ארכיון" אחורי, הכנסתי אותן לערימת החולצות שאיתן אני רצה והולכת ביומיום.
את ריצת בוקר יום כיפור המסורתית על הכבישים הראשיים בעיר שלי, עשיתי עם החולצה הירוקה של חצי-מרתון טבריה. הבנתי שהחולצה הזאת היא לא רק מזכרת; היא מקור למוטיבציה. הסיפור שהיא מזכירה לי מפעם, נותן לי כוח עכשיו.
ואולי זה בעצם כל העניין בתשליך – לא מה השלכתי, אלא מה בחרתי להשאיר, כדי להזכיר לעצמי מי אני רוצה להיות. השנה, ובכלל.
שנדע ימים שקטים וטובים יותר. ובינתיים, מוזמנות ומוזמנים להצטרף ל-"תשליך" המינימליסטי שלי.
מה תרצו להשליך? ומה להשאיר?
ריצת בוקר יום כיפור תשפ"ה, 2025
*למרות הפיתוי, הפוסט הזה נכתב ללא עזרת בינה מלאכותית 🙂
לרכישת הספרים שלי:
ענת שפירא לביא 