מתנת הכעס: ועוד שיעורים שלמדתי מסבי, מהטמה גנדי

בחירת שם מוצלח לספר, זו אומנות שאי אפשר להגזים במידת החשיבות שלה. הספר של ארון גנדי, מתנת הכעס, הצליח בזה בגדול – הרי מי מאיתנו לא כועס (וכועס-על-זה-שהוא-כועס!) לפעמים ברמה יום-יומית… אז איך אפשר לראות בזה מתנה?

gandi1מהטמה גנדי היה אחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה, וייזכר בתור מי שהמציא את ההתנגדות האזרחית בדרכים לא-אלימות. נכדו ארון, שהיום בגיל 85 הוא אדם רב-זכויות בפני עצמו, חי במחיצתו באשראם המפורסם שלו בהודו בהיותו בן 12. הוריו השאירו אותו שם למשך שנתיים ללמוד בחברת סבו וחזרו לביתם בדרום-אפריקה.

ש: מה אתה זוכר היום, ממה שהרגשת כילד בן 12 שהוריו שולחים אותו לארץ אחרת ללמוד בחסותו של סבא המפורסם?

ת: "אני זוכר את כל הלקחים החשובים שהוא לימד אותי וזוכר כמה טוב הוא היה וכמה פופולרי הוא היה בהודו. כל כך הרבה אנשים אהבו אותו. השיעורים החשובים ביותר שלו היו אודות ההבנה של הכעס והפילוסופיה שלו על האלימות. כעס, הוא אמר, הוא כמו חשמל – הוא עוצמתי ושימושי, אבל רק אם נשתמש בו בתבונה. אם לא, הוא יכול להיות קטלני והרסני. סבא לימד אותי כיצד להשתמש בכעס בתבונה לטובת האנושות."

בדיעבד, התברר שאלו היו השנתיים האחרונות בחיי המנהיג המפורסם. כחודשיים לאחר שחזר ארון לביתו, נרצח מהטמה גנדי בידי מתנקש. דומה שהאירוע הטראומטי הפך את הזיכרונות של הנכד לעזים ומשמעותיים פי כמה, והשיעורים שלמד מסבו משולבים בסיפורים אישיים שמאפשרים לנו לראות את האייקון התרבותי הענק הזה מנקודת מבט קצת אחרת.

רובנו מניחים שאנשים חשובים הם רציניים ומטילי מורא, אבל סבא שלי זכור לי כאיש חביב ומצחיק, שאהב ליהנות משעות הפנאי ולשחק משחקים. בערבים נהג לצאת מהאשראם לטיול, ולעיתים קרובות זכיתי ללוות אותו. גובהו היה רק 1.65, וכשהגעתי לגיל 14 כבר הייתי גבוה ממנו בהרבה. הוא נהג להניח זרוע אחת על כתפי, והשנייה על כתפי בחור אחר שהצטרף אלינו. ברגעים הכי בלתי-צפויים, היה מניף את רגליו מהקרקע ומתנדנד מכתפינו בהנאה, כמו ילד קטן שהוריו מנדנדים אותו והוא מריע בעונג. אם התכופפנו מרוב הפתעה, היה צוחק וקורא: "לא הייתם מוכנים!"

כותרות הפרקים בספר מטעות – לרתום את הכעס למען הטוב, להעריך את הלבד, ענווה היא כוח… כביכול לפנינו עוד ספר עזרה עצמית שמשחזר קלישאות ידועות. אבל כאמור, הסיפורים האישיים מחייו של הנכד המתבונן בסבו ובתגובותיו לאירועים יום-יומיים גדולים כקטנים, משנים את התמונה לחלוטין.

בנוסף על הזיכרונות משיחות עם גנדי ומתגובות שלו לאירועים שונים שחלקם קשורים ישירות לנכד וחלקם למנהיגים ולדמויות חשובות בהיסטוריה של הודו שהגיעו לאשראם בשנים ההן, הוא מתייחס גם לסוגיות אקטואליות שמטרידות את כולנו.

כך למשל בהתייחסות שלו לפרדוקס שמאפיין את התנהלות האוניברסיטאות המובילות בארה"ב, שמצד אחד מעודדות רב-תרבותיות אך מצד שני נכנעות לסטודנטים שדורשים שחדרי ההרצאות יהיו אזור בטוח שבו לא ייאלצו לחשוב על דברים שעשויים לגרום להם אי-נוחות, סטודנטים שמצטרפים לאחוות שחברים בהן רק הדומים להם במראה ובהשקפה.

נושאים נוספים שעולים הם היחס למהגרים, יחס שוויוני לנשים, אתגרים הקשורים לטכולוגיה, ענווה והסתפקות במועט, וגם חינוך ולמידה: גנדי סבר שילדים לומדים פחות מתוך ספרי לימוד ויותר מהדוגמה האישית ומהאופי של אלה שמלמדים אותם. הוא היה מורה סבלני ורצה שכולם יראו בו אבא או סבא שאפשר ללמוד ממנו, והתנגד לשימוש באלימות בחינוך ילדים (דבר שהיה מקובל למדי בזמנו).

עוד לפני שכולם למדו לדבר על אינטליגנציה רגשית, גנדי שאף להנחיל לילדים תבונה ולא רק ידע. הוא האמין שחינוך במיטבו נותן לאדם כלים להתמודדות עם מערכות יחסים ועם רגשות, ומלמד איך לבנות חברה המבוססת על שיתוף פעולה ולא על תחרות.

ש: האם אתה חושב שלבית הספר כמוסד חברתי יש עדיין תפקיד, בעידן שבו אפשר ללמוד הכול באינטרנט?

ת: "כן, אני חושב שבתי ספר עדיין חשובים. אבל אנחנו צריכים לשנות את שיטות ההוראה ולהרחיב את התפיסה והמדיניות שלנו. החינוך כיום מבוסס על אספקת עובדים עבור התעשייה. התלמידים אולי הופכים למומחים בתחומם אבל חסרות להם מיומנויות אנושיות. הם צריכים ללמוד על גיוון, על מערכות יחסים, על תרבויות שונות – ולא רק ידע מקצועי."

ש: לו היית מנהל בית ספר – מה היו לומדים בו?

ת: "הייתי מלמד הרבה יותר על יחסים בין-אישיים, לצד הענקת כלים מעשיים לפיתוח קריירה ומציאת עבודה. זה יהיה חינוך הוליסטי הבונה אדם שלם."

שבעת חטאי החברה

מהטמה גנדי הגדיר את שבעת חטאי החברה באופן הבא: עושר ללא עבודה, הנאה ללא מצפון, מסחר ללא מוסר, מדע ללא אנושיות, ידע ללא אישיות, סגידה ללא הקרבה, ואולי הרלוונטי ביותר עבורנו בעת הזו – פוליטיקה ללא עקרונות. ארון גנדי מוסיף לרשימה חטא נוסף: זכויות ללא חובות. כל אחד מאלה נשמע כמו נושא לא רע בכלל לשיעור אזרחות…

הפעם הראשונה שבה מהטמה גנדי חווה גזענות בוטה על בשרו, הייתה ב-1895 בדרום אפריקה. נוסע לבן החליט שאינו רוצה לחלוק קרון עם בעל עור כהה, והזמין שוטרים שיזרקו אותו מהרכבת. הוא היה המום וכועס. אבל כשסיפר להודים אחרים על התקרית, רבים מהם רק משכו בכתפיהם: מדוע לא עברת לקרון אחר וזהו? אבל גנדי כעס – "אי אפשר להשלים בהכנעה עם אי-צדק!"

אנחנו עסוקים כל כך בחיי היום-יום ורוצים כל כך לשמור על שקט, שהתנהגות שערורייתית מתחילה להיראות לנו נורמלית. במובן זה, הכעס הוא אכן מתנה, שכן הוא מאפשר לנו להתגבר על האדישות ולרצות לשנות את פני הדברים לטובה.

גנדי הוא סופר ועיתונאי, כתב במשך יותר מ-30 שנה בטיימס ההודי. בימים אלה הוא משמש נשיא המכון העולמי לחינוך על-שם מהטמה גנדי ונפגש עם מנהיגים, סטודנטים ותלמידי תיכון לשיח על חשיבות השלום והאי-אלימות. הוא מתגורר ברוטצ'סטר, ניו יורק.

ארון גנדי, מתנת הכעס: ועוד שיעורים שלמדתי מסבי, מהטמה גנדי, מאנגלית: שלומית כנען, הכורסא הוצאה לאור, 2018.

gandi

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s