איך מזהים ספר טוב? סיכום ביניים ממועדון הקוראות

מזה כחצי שנה אני חברה במועדון הקוראות של סלונה, בשיתוף עם הוצאת הספרים כנרת זמורה-ביתן. אנחנו מקבלות ספרים מההוצאה (ולפעמים גם מהוצאות ספרים אחרות), ומי שרוצה מוזמנת לכתוב עליהם ביקרות. אין חובה לכתוב, כמובן, אבל ברור לכל הצדדים שזו הכוונה. כדי לשמור על התחושה שאני עצמאית ולא מקבלת טובות הנאה מאף אחד, אני מקפידה להעביר הלאה את הספרים. אם הספר מוצא חן בעיניי, אני מחפשת מישהו קרוב להעביר אותו אליו. "בסוף הקריאה," אני אומרת, "בבקשה תמשיכו להעביר אותו הלאה". אם לא אהבתי במיוחד את הספר, אני תורמת אותו לספרייה העירונית. אין לי ספק שכל אחד מהם ימצא את הקורא שיאהב אותו. על טעם ועל ריח וכו'.

המבחן האולטימטיבי מבחינתי לספר טוב, הוא לכמה אנשים שאני מכירה אני רוצה להמליץ עליו בסיום הקריאה. בסיכום ביניים של הספרים שקיבלתי ממועדון הקוראות עד היום, כמות די נכבדה עברה מיד לספרייה העירונית. לא מצאתי אפילו אדם אחד בסביבתי הקרובה שרציתי לתת לו את הספר ולומר: "תקרא, תקרא. נראה לי שתאהב את הספר הזה…"

מבין אלו שכן העברתי הלאה בהמלצה חמה, מוביל את המצעד (תרתי משמע) WILD של שריל סטרייד. מאז שהיה אצלי עבר אצל שורה ארוכה של אנשים, ואפילו גרם לאחת מהם לצאת למסע בשביל ישראל עם כמה חברות (או לפחות נתן את הפוש האחרון שגרם להן לאזור אומץ ולהתחיל בפרויקט הנפלא הזה).

אחריו במצעד ה"תעביר את זה הלאה" שלי – הדברים שאני רוצה של גרגואר דלקור. ספר קטן וצנוע, שלוקח שעתיים-שלוש לקרוא אותו, אבל הוא בהחלט מעורר מחשבות הרבה זמן אחרי זה (כי מי מאתנו לא חושבת מדי פעם מה היא הייתה עושה אם הייתה זוכה בפרס הראשון בלוטו?).

עוד שניים ששמחתי להמליץ עליהם והעברתי הלאה למשפחה ולחברות – חיים יקרים המיוחד במינו של אליס מונרו, וקיץ ללא גברים של סירי הוסטווט. כל אחד מהם בדרכו הצליח לרגש אותי.

לאחרונה קיבלתי משום מה שני ספרים על פריז, העיר האהובה עליי בעולם – קולו של המלאך, והמרכיבים הסודיים של האהבה. שניהם בסדר, קריאים מאוד, מותחים במידה – אבל גם הם ימצאו את דרכם לספרייה (למרות שהיה די נעים להסתובב עם הגיבורים ברחבי פריז בעזרתם). בשניהם סיפורי אהבה מפתיעים שמתחילים מסודות וחילופי זהויות, ויש לי הרגשה שבשני המקרים אפשר לחכות לגרסה הקולנועית.

מצד שני – המקווה האחרון בסיביר של אשכול נבו, שהגיע בדואר רק לפני כמה ימים, יתחיל כבר מחר את דרכו בין חברים. יש לי הרגשה שהוא עשוי לסכן את מעמדה הרם של שריל סטרייד בראש המצעד… הספרים של אשכול נבו תמיד קריאים מאוד, סוחפים, מחממי לב. רואים שהוא ממש אוהב את הדמויות שלו – כל אחת ואחת מהן – והוא מטפל בהן בעדינות ובחמלה. נכון, יש לו את הקלישאות האלה שמשתלטות עליו מדי פעם, ואת הניסיון מכמיר הלב להיות קצת ילד-רע (כשכולם מסביב יודעים שאתה ה-ילד-טוב-ירושלים בה' הידיעה), אבל עדיין – הבנאדם יודע את מלאכתו היטב.

העטיפה המקסימה של הספר קולעת בול לתחושה שהספר כולו מעביר – כמו להתכסות בשמיכת פוך רכה ונעימה. ממליצה מאוד לבלות בחברתו את השבת הראשונה של החורף (אם אי פעם יועיל בטובו להגיע כבר). ושלא תגידו שלא אמרתי – בכל הביקורות שקראתי ברשת על הספר הזה יש ספויילרים א-יו-מים. עדיף, במקרה הזה, לקרוא אותן רק אחרי שתקראו את הספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s